מאת טל ויינברג, יו"ר ארגון מדבירי ישראל.

יש רגעים שבהם המציאות עולה על כל דמיון. לא מפני שהיא יוצאת דופן, אלא מפני שהיא מתעקשת להיות בלתי הגיונית בעקביות מעוררת השתאות.

כיו"ר ארגון מדבירי ישראל אני נתקל לא אחת בהחלטות ובהתנהלות של המשרד להגנת הסביבה, שלטעמי קשה ליישב עם ההיגיון הפשוט. לעיתים נדמה שהסביבה שעליה מבקש המשרד להגן אינה אותה סביבה שבה חיים אזרחי ישראל, אלא עולם מקביל, סטרילי ותיאורטי, שבו לכל בעיה יש נוהל – ורק לעיתים רחוקות גם פתרון.

במשך שנים מתריע ארגון מדבירי ישראל על התופעה של מכירת תכשירי הדברה מסוכנים לציבור הרחב. פנינו למבקר המדינה, למשרדי ממשלה, לגופי האכיפה ולכלי התקשורת. דיווחנו שוב ושוב על מכירה חופשית של חומרי הדברה ברמות רעילות שונות, שלדעתנו מחייבות פיקוח. המכירה אינה נעשית במחשכים; היא מתבצעת בגלוי – בחנויות, באתרי אינטרנט וברשתות החברתיות.

לאורך השנים העברנו גם דיווחים על מקרים שלדעתנו הצריכו התערבות מיידית: פרסומים של תכשירים שמכירתם מוגבלת, משלוחים של חומרים מסוכנים שהגיעו לבתי מגורים, מקרים שבהם נמצאו חומרים מרוכזים במקומות רגישים, ותכשירים המיועדים לשימוש מקצועי בלבד שהוצעו למכירה לכל דורש.

אזהרה שפורסמה באתר ארגון המדבירים  29/5/25

למרות הדיווחים, התחושה שלנו היא שהטיפול בתופעה אינו תואם את חומרתה.

ואז התרחש המקרה שעליו תקראו מיד.

דווקא כאשר אזרח שומר חוק, שפעל בתום לב, הבין שרכש בטעות חומר מסוכן וביקש למסור אותו לרשויות כדי למנוע סיכון, נדמה היה שכל כובד משקלו של המנגנון הציבורי הופנה כלפיו. במקום שהאירוע יהפוך להזדמנות לטפל בכשל מערכתי, הוא הפך לסיפור שממחיש כיצד לפעמים מבקש העזרה הופך למוקד הבעיה.

אילו הייתי ממציא את הסיפור הזה, היו אומרים לי שהגזמתי. לצערי, לא היה צורך להמציא.

כך קרה לאלי (שם בדוי), אשר נפל למלכודת פרסום תמימה לכאורה והזמין לביתו קילוגרם אחד של תכשיר הדברה המבוסס על פוספין.

במודעת הפרסום בפייסבוק נכתב:

"כוח חיטוי שאין לו תחרות. מחסל מזיקים מהשורש ומבטיח מחסן נקי ובטוח."

הכול היה שם – כוח, יעילות והבטחות. רק פרט אחד קטן נשמט: מדובר בחומר המחייב הגבלות שימוש מחמירות, ושבנסיבות מסוימות עלול להיות קטלני.

מודעת המכירה המקורית שפורסמה בפייסבוק

כאשר החבילה הגיעה, אלי קרא את האזהרות והבין את גודל הטעות. בתוך רגעים ספורים הפך המוצר שרכש בהתלהבות למשהו שהוא רק רצה להרחיק מעצמו, וכמה שיותר מהר.

הוא הבין שלא ניתן פשוט להשליך את החומר לפח האשפה. כאזרח שומר חוק החליט לעשות את הדבר ההגיוני ביותר: לגשת לתחנת המשטרה ולמסור אותו לרשויות.

כאן, למעשה, מתחיל הסיפור.

או ליתר דיוק – כאן מסתיים ההיגיון.

אבסורד ההדברה בישראל 

אלי הגיע לתחנת המשטרה, אך במקום לקבל את החומר, הופנה לכיבוי והצלה. בכיבוי והצלה לא ידעו כיצד לטפל בחומר ופנו למשרד להגנת הסביבה. גם שם לא נמצא פתרון מיידי.

אלי ביקש לחזור לביתו. הרי כל רצונו היה למסור את החומר ולהמשיך בחייו. אלא שנוצר מצב אבסורדי: החומר אינו יכול להישאר בתחנה, אך גם אלי אינו רשאי לקחת אותו בחזרה.

הפתרון שנמצא היה להביא מדביר בעל רישיון איוד, המוסמך לעבוד עם פוספין. המדביר הגיע, הציג את רישיונו, אך גם עליו נאסר לקחת את החומר.

נדמה שבשלב הזה אפילו ההיגיון ביקש לעזוב את המקום.

לאחר שעות ארוכות של המתנה, שאלות ואזהרות, שוחרר אלי לביתו. החומר, לעומת זאת, נשאר במשמורת המדינה.

כעבור יומיים זומן אלי לחקירה במשרדי המשרד להגנת הסביבה. מכשיר הטלפון שלו נבדק, פרטים נאספו בקפדנות, ובסיום החקירה נמסר לו צו המחייב אותו לפנות את הפוספין מתחנת הכבאות בתוך 24 שעות באמצעות גורם מורשה להובלת חומרים מסוכנים לאתר רמת חובב.

בצו נכתב כי אם לא יבצע את הפינוי, המשרד יבצע זאת בעצמו ויחייב אותו בעלויות.

הערכת העלות שנמסרה בצו עמדה על מיליון שקלים!!!

בשלב הזה הבין אלי שהחומר המסוכן ביותר בפרשה כבר אינו הפוספין.

הוא החל להתקשר לחברות המתמחות בפינוי חומרים מסוכנים.

לאחר שורה של שיחות נמצא גורם שהיה מוכן לבצע את העבודה.

המחיר היה צנוע, יחסית - 59 אלף שקלים !!! אלי שילם.

כעבור זמן קצר הגיעה ניידת ייעודית, אספה קילוגרם אחד של פוספין והובילה אותו לאתר רמת חובב. המבצע הסתיים בהצלחה. החומר המסוכן פונה.

האזרח ששגה בתום לב שילם 59 אלף שקלים כדי להיפטר מחומר שלא היה אמור להגיע לידיו מלכתחילה.

ומי שמכר את החומר בפרסום גלוי באינטרנט – המשיך, ככל הידוע, בעיסוקיו.

ואם יש מוסר השכל לסיפור הזה, הרי שהוא פשוט למדי:

במדינת ישראל קל יותר למכור פוספין מאשר להיפטר ממנו.

בעקבות האירוע פרסם ארגון המדבירים אזהרה לציבור.